אולי אין לאן להגיע
הקסם של הבריאה הוא שהיא לובשת את כל הצורות ופושטת אותן, אבל היא עצמה לא משתנה.
אנחנו, לעומת זאת, מחפשים כל הזמן.
עוד חוויה. עוד הישג. עוד אהבה. עוד הצלחה. עוד רגע שבו סוף סוף נרגיש שהגענו.
אבל החיפוש הזה דומה קצת לניסיון לרדוף אחרי הזנב של עצמך. כי איך תמצא את מה שאתה, אם אתה כבר זה?
האגו שולח אותנו שוב ושוב קדימה בזמן. הוא אומר: כשתשיג את זה - תהיה מאושר. כשזה יקרה - תהיה שלם. כשתגיע לשם - תוכל לנוח.
ואז אנחנו מגיעים, מתרגשים לרגע, מתרגלים, ושוב נשלחים לחפש את הדבר הבא.
לפעמים קורה משהו אחר.
יש רגע של שקט. התרחבות. חוויה שאי אפשר ממש להסביר. לרגע משהו נסדק ואנחנו רואים מעבר למערכת החשיבה הרגילה שלנו.
ואז מיד מגיע האגו ומנסה להבין:
מה זה היה? איך עשיתי את זה? איך אני חוזר לשם?
אבל ברגע שאנחנו מנסים לשחזר חוויה ספונטנית, היא כבר הפכה לזיכרון ולמחשבה. אין מקום לחזור אליו ואין חוויה שאפשר לחזור עליה.
אולי לכן העבודה היא בכלל לא להגיע לשום מקום.
לא להילחם באגו. לא לנסות להפסיק לחשוב. לא לשנות בכוח את מה שקורה.
רק לראות.
לראות איך המחשבה שולחת אותנו לעבר ולעתיד. לראות איך היא מבטיחה לנו אושר בתנאי ש… ולראות שגם כל זה מתרחש עכשיו, בתוך משהו שלא צריך להגיע לשום מקום.
המשפט שאני חוזר אליו שוב ושוב הוא:
זה לא קורה לי. זה קורה בתוכי.
הצורות משתנות. הגוף משתנה. רגשות, מחשבות, הצלחות, פחדים וחוויות באים והולכים.
אבל מה שמודע לכל זה?
אולי הוא מעולם לא הלך לשום מקום.
ואולי השקט שאנחנו מחפשים כל כך רחוק הוא לא הדבר שנמצא בסוף הדרך.
אולי הוא הדבר שבתוכו כל הדרך מתרחשת.
אתה לא יכול למצוא את עצמך בזמן כי אתה לא מכאן
איל