כל החיים ניסיתי לשנות את עצמי. להיות פחות מפוחד, פחות כועס, פחות חרד, פחות מזדהה. חשבתי שהתעוררות זה להגיע לאיזה מצב מושלם שבו האגו נעלם והכל נהיה אור ואהבה.
ופתאום נפל לי משהו פשוט:
אי אפשר לגרום להזדהות להפסיק להזדהות. האגו לא יכול “להתעורר מעצמו”. כל הניסיון לשנות את החלום, הוא עוד חלק מהחלום.
ואז ראיתי את ההבדל.
יש את הדמות בחלום, האני הקטן, שנלחם, מפחד, מחפש משמעות, רוצה שיראו אותו, רוצה להצליח, רוצה להיות מיוחד, רוצה להגיע לאנשהו.
ויש משהו אחר. שקט. עדין. נוכח.
שרואה את כל זה קורה בתוכו.
והוא לא מנסה לשנות שום דבר.
לא את הפחד. לא את הכאב. לא את הגוף. לא את המחשבות. לא את החלום.
הוא פשוט רואה.
ופתאום הבנתי , כל השנים ניסיתי לתקן את ההשלכה במקום לראות את המקור.
ניסיתי לשנות את הסרט שעל המסך, במקום לראות שאני בכלל המסך שעליו הכל מוקרן.
והרגע הזה שבו אתה רואה את זה… לא מעלים את החלום. החיים ממשיכים. הגוף ממשיך. הרגשות באים והולכים.
אבל משהו עמוק נרגע.
כי אתה מפסיק להאמין שאתה הדמות שנלחמת כדי להגיע הביתה.
ואתה רואה , שמעולם לא עזבת.
איל באש