"אָדָם בְּתוֹךְ עַצְמוֹ הוּא גָּר", השורה הזו איננה רק שירה יפה, היא חוק תודעתי מוחלט: רעיונות אינם עוזבים את מקורם. שום דבר אינו מתרחש באמת מחוצה לנו. הכל מתקיים בתוך שכל אחד, ובאותו שכל עצמו אנחנו שוגים לחשוב שאנחנו נפרדים, פגועים, בודדים ומפוחדים. הלא נודע הוא תהום שחורה עבורנו, בחושך לא רואים דבר, וכשלא רואים, נתקפים אימה ויוצאים לחפש שליטה בכל מחיר. כדי להבטיח את הישרדותו, האגו מייצר ללא הרף מלחמות, סתירות, ניגודים והסכמות מדומות. הוא זקוק לדרמה הזו כדי שנמשיך לתחזק אותו: שנאמין לו ונפחד, ומתוך הפחד, נמשיך להאמין רק לו. אבל העולם החיצוני אינו אלא השתקפות של השכל שלנו, כמו סרט המוקרן על בד לבן. המציאות אינה קורית "שם בחוץ", המקרן פועל כאן, בתוכנו, ברגע זה ממש. בכל פעם שאנחנו מתגוננים, נפגעים או יוצאים למאבק כדי להוכיח שאנחנו צודקים, אנחנו יוצאים למעשה להוכיח דבר אחד בלבד: שהאגו קיים, שהוא השולט, ושהוא זה שירש כביכול את כיסא הבורא ומנהל את העולם דרך גוף של בשר ודם. אבל בואו נעצור לרגע. ננשום עמוק, פעם, פעמיים, שלוש. נרגיש איך האוויר הנקי מרווח את הלב, ונשאל בכנות: למה שנוכיח את כוחו של מה שמחסל אותנו? למה שנמשיך לתת יד למנגנון שמרעיל את בריאותנו, הורס את שלוותנו וגוזל מאיתנו את השמחה? באותו שכל ממש שבו נחלם הסיוט המפחיד, החלום שבו מיליארדי אנשים נלחמים זה בזה בעולם חשוך ומנוכר, הושאר לנו גם קול אחר: קולה של השכינה. זהו דבר ה' שנשמר בתוכנו כדי שנקשיב לו, והיא כאן כדי לפרש לנו את העולם מחדש ולהראות לנו את האור שנמצא כאן ועכשיו, מעבר לזמן ולצורה. האגו תמיד קופץ ראשון. הוא צועק, מסביר, תוקף ומתעקש לנצח, מפני שכל שתיקה שלנו מאיימת על קיומו ומקטינה את אחיזתו. לעומתו, השכינה פועלת ברוך שאין שני לו: היא לוקחת את אותה מערכת חשיבה של האגו, הופכת אותה על פיה ומגלה לנו שבשורש הכל יש רק אהבה. היא מזכירה לנו שאנחנו שוכנים בתוך השכל האלוהי, מאוחדים איתו באחדות מושלמת, ושהאהבה האמיתית אינה מסוגלת לפגוע, לנקום, לכעוס או להפריד. כשאנחנו מוכנים להרפות לרגע מהמחשבות הרודפות ולעצום עיניים, השקט והרוגע כבר ממתינים לנו בפנים, לא בחוץ. ברגע שנבחר להקשיב לשכינה, היא תמיר עבורנו כל פחד, מלחמה ומגננה, באור של סליחה, חפות מוחלטת, הוד, כתר ושלום נצחי.
איל באש