אני אגיד משהו לא “רוחני”.
יש בי חלק שמחפש אישור. שבודק צפיות. שמחכה לתגובות. שמפחד שזה ייגמר.
יש בי חלק שמתעייף מעצמו. שנופל להרגלים. שבורח לפעמים. שנשבע שממחר יהיה אחרת.
וזה לא מסתדר עם הדימוי של “מישהו שמדבר רוחניות”.
הרבה זמן ניסיתי ליישב את הסתירה הזאת. איך אפשר לדבר על נוכחות, על אמת, על מודעות , ועדיין להיות כל כך אנושי?
ואז ראיתי משהו.
זה לא “אני” שמחפש. זה לא “אני” שפוחד. זה לא “אני” שנופל.
זה קורה בתוכי.
גם הדימוי של המורה הרוחני, קורה בתוכי. גם הביקורת העצמית , קורה בתוכי. גם הרצון להיות יותר טוב, יותר נקי, יותר ראוי, קורה בתוכי.
והמשהו שאני באמת לא זז עם זה.
הוא לא משתפר כשהפוסט מצליח. ולא נפגע כשאני נופל להרגל ישן.
הוא פשוט נוכח.
וזה לא הופך אותי למושלם. זה לא מוחק את המאבק. אבל זה ממיס את הבושה.
אולי רוחניות אמיתית היא לא להעמיד פנים שאתה כבר שם.
אולי היא להסכים להיות אנושי , ולראות שהאנושיות עצמה מתרחשת בתוך משהו הרבה יותר גדול.
ואני עדיין בתהליך. ואני עדיין נופל. ואני עדיין רואה.
ואולי זה מספיק.
איל באש ❤️