יש מנגנון סמוי, ערמומי ולא מודע, שדרכו האגו מצליח להחזיק אותנו כבולים בפחד תמידי. הוא לקח את אחת הברכות הבסיסיות ביותר — "שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" — והפך אותה לכלי שליטה תודעתי.
כל עוד אנחנו מזוהים עם האגו, הברכה הזו פועלת עלינו כמו פצצת חרדה מושהית. הסיבה פשוטה: אנחנו בני אדם, ואנחנו לעולם לא רואים "הַכֹּל". ברגע שהאגו שומע את המילה "הַכֹּל", הוא מביט אל הלא-נודע, והלא-נודע מבעית אותו.
מה זה ה"הכל" הזה? האם הוא כולל אסונות, מחלות, אובדן וכאב שמחכים לי מעבר לפינה?
מתוך אי-הראייה הזו, האגו מייצר את השאלה המרעילה מכולן: "וּבִדְבַר מִי?" האגו צובע את הבורא בדמותו שלו : כוח דואלי שיש בו גם טוב וגם רע; אל שעלול להתהפך עליך, לכעוס, להתנקם או להעניש. האגו זקוק לתפיסה הזו כמו אוויר לנשימה, כי אם הבורא עלול לפגוע בך, אז אתה חייב את האגו כדי שיישאר על המשמר, ינסה לשלוט, יתגונן ויפחד.
זהו שימור של פחד לא מודע שמתחפש ליראת שמיים, אך למעשה הוא אינו אלא חרדה קיומית. ואז באה השכינה וחושפת את האמת
השכינה, שהיא הנוכחות האלוהית , בת קילו של האל החיה בתוכנו, מרימה את הצעיף ומשנה את התדר לחלוטין. היא לא מדברת בשפת הספק והאיום; היא מתקנת את המשפט מן השורש ומגלה: "שֶׁהָאוֹר נִהְיָה בִּדְבָרוֹ".
זהו הפירוש האמיתי של השכינה למציאות. הבורא מעולם לא ברא רע, ענישה או נקמה. הוא ברא רק דבר אחד — אוֹר. מהותו היא טוב מוחלט, פשוט ואינסופי, ומן המהות הזו נובעת אמת אחת משחררת: זה בלתי אפשרי שהוא יפגע בך. אין בו שום ממד של רוע, אין בו רצון להכאיב, ואי אפשר לייחס לו כוונה לפגוע בבנו ששוכן בתוכו . כל תחושת פגיעה, נקמה או סכנה ,היא השלכה בלעדית של האגו, שמפרש את הריק והחושך שבו כמציאות אלוהית.
כשאנחנו מקשיבים לקול השכינה ולא מתיחסים לקול האגו, הפחד הלא-מודע פשוט מתפוגג. אינך צריך להתגונן מפני הבורא, ואינך צריך לפחד ממה שיביא איתו ה"הכל". כשהאור הוא כל מה שנהיה בדברו, הלב יכול לשמוט את מנגנוני ההגנה, להיכנס אל השקט הפנימי, ולדעת שהוא עטוף לנצח בחסד שאין בו שום שמץ של איום.
איל באש